"אולי אני צריך לחזור להיות 'one man show' שעובד לבד עם ארגז הכלים הפרטי שלי , עובר 'door to door', להכיר היטב את הלקוחות באופן אישי ולהפסיק להיות מנהל גדול של חברה יצרנית (פרגולות ודקים), שרק מבזבזת לי את הכסף?"
בצורה כזאת פנה אליי לפני כמה ימים, לקוח שלי, מאיר, נואש לאחר שגנבו לו ברשלנותו של אחד מעובדיו ארגז כלים מתוך הרכב המסחרי. נזק שנאמד בסך של כ- 25,000 ₪ .
"מה הסיפור", שאלתי?
מאיר מיהר לענות לי: "אחרי יום העבודה, יובל מנהל הצוות שלי, נסע עם הרנו 'קנגו' לנסיעה פרטית בערב לקניון. כשחזר לאוטו גילה שכלי העבודה שלנו, כולם, נגנבו מארגז הכלים. ארגז הכלים היה אמור להיות מרותך לרכב ונעול במנעול. בנוסף דלת הרכב לא הייתה נעולה. אני זוכר שהוריתי לדב, מנהל האחזקה שלי, כבר לפני כשבועיים, לרתך את ארגז הכלים לרכב ולנעול אותו", הדגיש מאיר בפניי.
בעקבות הדברים, מאיר הסביר לי כי מבחינתו, שני עובדיו: יובל ודב, הם הם, שנושאים באחריות למקרה.
"אני רואה ביובל אחראי ב90% למה שקרה. הוא לא ריתך את הארגז או לחילופין לא רוקן את הכלים במחסן, הוא עשה נסיעה פרטית, בלילה, למקום סואן וחשוף ולא נעל את האוטו… גם לדב יש לדעתי מידה של אחריות ולכן גם הוא צריך לשאת בחלק מהנזק. המשכורת של יובל היא 15,000 ₪ בחודש, ועכשיו בדעתי לקזז לו משכורת אחת בשני תשלומים כדי שבכל זאת יהיה לו ממה לחיות. אני מתכוון לקנוס גם את דב על הרשלנות שלו בכך שלא מילא הוראה לרתך את הארגז", הבהיר מאיר. "צר לי על עוגמת הנפש, אבל זה כל כך מרגיז אותי", סיכם.
"אתה יודע, מאיר", השבתי לו, "בעל עסק, מעסיק, הוא בעצם מנהיג, הנבחן ביכולת לקבל החלטות לא רק בעתות משבר (לאחר גניבה / נזק), אלא בתוך ההתנהלות השוטפת.
"אולי זה לא נעים להודות, אבל נראה לי ש100% אחריות נופלת עליך ואני אסביר: תופתע לגלות, אבל כמובן שאחריות של 100% מוטלת גם על יובל וגם על דב. אחריות לא מחלקים. אחריות זה תמיד 100% כל אחד בנפרד. ככה, לדוגמא, האחריות שיש לך על הילדים שלך עם רעייתך, דנה, אינה עומדת על 50%. כל אחד מכם הוא בעל אחריות של 100% על הילדים שלכם".
"מה שכן", המשכתי, "אני אישית עושה הבחנה בין אחריות לרשלנות".
"נכון שהרשלנות הרבה ביותר נופלת על יובל. ככל הכלות הוא זה שהפקיר כלים בשווי 25,000 ₪ ברכב לא ממוגן בחניון ציבורי בלילה, בנסיעה פרטית. זה נכון שלאחר מכן הרשלנות היא של העובד השני שלך, דב, שלא מילא את תפקידו בצורה מלאה – לדאוג שהארגז יהיה מרותך, שהאוטו יהיה ממוגן בעזרת מנעול מרותך, למשל.
"אבל, דמיין שהיה מדובר לא בגניבה אלא בעבודה רשלנית מול הלקוח שמסיבה לך נזק של 25,000 ₪. לדוגמא, בבזבוז ימי-עבודה, בחומרים ו/או במוניטין. נדמה לי שאז לא היית לוקח מיובל את עלות העבודה הרשלנית שלו, למרות שיכול באמת להיות שהיית מחליט לפטר אותו.
"נדמה לי, שהכוונה שלך לגבות מדב ומיובל את עלות הנזק נובעת מכעס ותסכול והרצון להעניש וזה אכן מוצדק. אבל השאלה לפני שמענישים היא : מה היה הנוהל עד עכשיו? האם רק במקרה של נזק כספי ממשי מענישים? למה למשל, לא הענשת את יובל ודב על אי מילוי ההוראה לרתך את ארגז הכלים בקנגו לפני שבועיים, הרבה זמן לפני הגניבה?".
"איפה היית אז, כמנהל כללי, שהכלים שלו יקרים לו, לאחר שזיהית את הסכנה והם לא נקטו באמצעי זהירות? זה מעלה בי את הצורך לדון באחריות השילוחית שלך כמעביד לשלומם הפיזי של עובדיך – ומה הם הנהלים, שעליהם לא תתפשר, כשהם עולים על גג לא רתומים, או מנסרים עץ / ברזל ללא משקפי הגנה ו/או ללא כפפות?".
לסיכום, המסקנה שרציתי לחדד בפניכם היא שלעניות דעתי, הבעיה עם ענישה היא שלעתים היא לא קשורה למציאות ההתנהלותית של הארגון. גם בצבא כשחייל מאבד ציוד לחימה, שעלותו יכולה להיות עשרות אלפי שקלים, הוא לא נקנס בעלותו המלאה של הציוד.
ועדיין למרות כל שאמרתי – שלא ישתמע שאני אומר שלחלוטין שכבעל עסק אתה אינך צריך להעניש עובדים שלא פעלו כנדרש מהגדרת תפקידם. להיפך לפעמים יש לעשות כן כי זה הכרחי, "למען יראו וייראו".
